<h1>ראב"ן שו"ת סימן ק"א</h1>
<h2>דף קיז.</h2>
שאילה זו שאלתי אלופי ומיודעי ה"ר יצחק בר אשר הלוי. ראובן תבעו לשמעון, מלוין היו הקהל להגמון כסף ופייסתני להלותך ה' רבעים לתת לקיצת הקהל והילויתיך ולא פרעתני כלום, ושמעון משיבו לא כי אלא נ' חצאי הלוו הקהל להגמון ונתתי לחלקי ב' חצאין וחצי ואמרת לי אחרי כן למכור לך קיצתי וחלקי ונתת לי ה' רבעים ומכרתי לך קיצתי בקנין גמורה לפני עדים ואיני זכור מי הן, ושאלונו לו לשמעון אם הלואה על המשכון הוא ואמר לאו וגם שאלונו לו אם יודע שפרע ההגמון אותו מלוה ואם לאו ואמר איני יודע. ועתה יוריני אדוני אם ישבע שמעון שכדבריו כן הוא ויפטור, או דילמא אפילו כדבריו דבר שלא בא לעולם מכר לו ולאו כלום הוא וחייב להחזיר לו דמיו, דקיי"ל [ב"ק קי"ז.] ממון של ישראל כיון שנפל ליד גוי כתוא מכמר הוא וכל שכן מלוה ביד ההגמון בלא משכון דודאי מתייאשין ממנה והוי כדבר האבד וכשלב"ל ודמי למה שתעלה מצודתי מכור לך דלא אמר ולא כלום [ב"מ ט"ז.], דאפילו ר"מ לא קאמר דאדם מקנה דשלב"ל אלא פירות דקל דעבידי דאתי [שם ל"ג:] אבל מלוה כזו לא עבידי דאתי [לא]. ואי משום חליפין דאמרינן [קידושין כ"ח.] כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין שאם יאבדו יאבדו לו, ה"מ אם זכה ראובן במלוה אפילו שעה אחת דהתם ודאי אם יאבדו אח"כ יאבדו לו, אבל הכא הויא כאילו החליף ראובן פרתו לשמעון בחמור ובשעת משיכת שמעון לפרה כבר מת החמור דאין כאן חליפין ולא קנה שמעון הפרה ה"נ לא שנא, או דילמא כיון דראובן הכיר וידע שביד ההגמון היתה הלואה וקנאה בדמים פחותים וגם ההגמון היה מערופיא שלו וי"ל שעל כך סמך לקנות שהוא יוציאנה מידו ודאי גמר בדעתו לקנות קנייה גמורה בלי חזרה שאם יוציא מן ההגמון יוציא ואם לא יוציא יזכה הלה במה שבידו, כדאמרינן בגיטין [ל'.] המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, והאי מלוה מעות לוקח הוא כדאמרינן, ופוסק עמהן כשעת הזול, על הספק לוקח שאם ישתדפו אין לו כלום כדאמרינן, ואין בו משום רבית, ואמרינן מאי טעמא דכיון דכי לית ליה דאי נשתדפו לא שקיל כי אית ליה נמי אין בו משום ריבית, וקתני אם בא לחזור אינו חוזר, אלמא כיון דמתחילה נתן מעות על הספק שאם יבא לידו תרומה (ומעביר') [ומעשר] יטול ואם לאו לא יטול ויזכה הלה במה שבידו הילכך זכה ואינו יכול לחזור, ה"נ גבי ראובן לא שנא, ולמה שתעלה מצודתי ליכא לדמויי דהתם לא סמך דעתיה דלוקח דמי יימר דתעלה, אבל הכא כיון דמערופיא שלו הוא ההגמון ודאי סמכה דעתיה דראובן, או דילמא לא סמכה דעתיה אלא אם יוציא יוציא ואם לא יוציא יחזור על שמעון על מעותיו. וגם יש לומר דלא דמיין למלוה מעות את הכהן כי התם כיון דבידו לתת לו התרומה ודאי סמכה דעתיה סמיכה גמורה אבל הכא דאין בידו לא סמכה דעתיה, או דילמא כיון דמערופיא שלו הוא חשוב כמו שהוא בידו וסמיך. ותו אמרינן [ב"ב ע"ז:] גבי מכר את הצמד וכו' ומסקנא אין לדמים ראייה ופרכינן וכי אין לדמים ראייה מאי הוי ליהוי אונאה וביטול מקח ומסקנא כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח ה"מ בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אימור מתנה יהיב ליה, אלמא כיון דידע ראובן דאיכא אונאה וביטול מקח בשעת לקיחה תו לא מצי הדר ביה וזכה הלה במה שבידו, ה"נ כיון דידע ראובן שמלוה ביד ההגמון ואפילו הכי לא נמנע מלקנות אימור מתנה יהיב, או דילמא ה"נ דעתו הטעתו דסבור היה ראובן שיכול להוציא מן ההגמון ולא לשם מתנה יהיב אלא לשם דמים וכיון דלא הוציא חייב שמעון לחזור לו מעותיו כדאמרינן [ב"מ ט"ז:] גבי היכיר בה שאינה שלו ולקחה דפסקינן הילכתא דמעות חוזרין, או דילמא לא דמי דהתם קיבל עליה אחריות ולהכי מעות חוזרין אבל הכא דליכא שטר הרי [הוא] כמוכר שלא באחריות דאמרינן [כתובות צ"ג.] חיתא דקיטרי סבר וקיבל, או דילמא כיון דשמעון מודה דבקנין מכר לו וסתם קנין לכתיבה עומד [ב"ב מ'.], והאידנא נהגו לכתוב אחריות בכל שטרות ככתוב דמי וגם אמרינן דלא שדי אינש זוזי בכדי [כתובות ל"ו:] לקנות בלא אחריות, וה"נ לא קנה ראובן בלא אחרית, או דילמא מסתברא דאין כאן אחריות דדבר שאינו ברשותו מכר לו ובדמים פחותים מכר לו על הספק ומה אחריות יקבל. על כל אילו יעמידיני אדוני ובזאת אדע כי מצאתי חן בעיניו ולו תהיה צדקה ושלום.
לפני רכב ישראל ופרשיו מופת הדור ודורשיו הנני משיבו אשר עם לבבי ולא שיש בדבריי להישען עליהם כי אם לקיים ציווי אדוני ומשמעתו. התבוננתי השאילה הזאת והייתי רוצה לדונו כדין המוכר הלואה לחבירו, והלואה אינה נקנית בענין הזה לא בכסף ולא בקניין. [ב]כסף אינה נקנית, שאפילו מלוה בשטר אינה נקנית אלא אם כן ימסור לו השטר חוב ויכתוב לו שטר מכירה עליו, כדאמרינן בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ו.] אותיות נקנות במסירה דברי רבי וחכמים אומרים בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור ופסיק הילכתא בהכי דאמר אמימר [שם ע"ז.] הילכתא אין אותיות נקנית במסירה, וזה מדבר אפילו במכירה דאמר רב פפא [שם ע"ו:] האי מאן דמזבין שטר לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שיעבודא דביה, וכן פסק רבינו האיי בשערים שלו שהמוכר שטר חוב אינו נקנה אלא בכתיבה, אבל בכסף לא מצינו שיהא נקנה שטר חוב, וכ"ש מלוה ע"פ שאין נקנית בכסף. ובקנין אינה נקנית כדאמרינן במי שמת [ב"ב קנ"ב.] מתנת ש"מ שכתוב בה קנין אמר רב ארכבה אתרי ריכשי הרי הוא כמתנת בריא והרי הוא כמתנת ש"מ הרי הוא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר והרי הוא כמתנת ש"מ שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני, וטעמא משום דש"מ שהוא יכול להקנות הלואה באמירה בעלמא דכירושה שויוה רבנן כדאמר התם [שם קמ"ח.] והאמר רב נחמן ש"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואע"ג דליתיה בבריא אמר רב פפא הואיל ויורש יורשה, הא בתורת מתנת בריא אינה נקנית בקנין, שאינה נקנית אלא במעמד שלשתן אי נמי אגב קרקע כמו שאנו רואים מעשים בכל יום גבי הרשאה שמקנה לו אגב קרקע, וכיון שלא נקנת הלואתו דשמעון לראובן, כשם ששמעון היה יכול לחזור בו שאם היה רוצה להחזיר המעות לראובן כך ראובן יכול לחזור בו וליטול מעותיו משמעון, שבכ"מ שמוכר יכול לחזור בו לוקח יכול לחזור בו אע"פ שנתן מעות כדאמרינן בהזהב [ב"מ מ"ט:] ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא שמע דקא בעי למינסביה דבי פרזק רופילא אמר ליה הב לי זוזאי דלא בעינא חמרא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות, וס"ל כרב חסדא דקאי כרבנן ולא כר"ש דאמר [שם מ"ד.] כל שהכסף בידו ידו על העליונה, כי נדחה הוא, וכמו כן פסק רבינו האיי. ואפילו מי שפרע לא שייך בכאן, דהתם כי נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות בדין הוא דקאי באבל לפי שהפירות הן בעין וכשנתן לו המעות לא [נתנם] על מנת כן שיהו קונות לו ולא סמך עליהן שיהא המקח נגמר בכך אלא בשביל שהוא התנה עמו שיתן לו הפירות וכשיתן לו המעות ויקנה אותם לו במשיכה ועכשיו חוזר בו מאמונתו ואינה רוצה לעמוד בדברים שקיבל עליהן המעות והרי כאן דברים ומעות בהדייהו וקאי באבל אמרו (לו) [וכו'], אבל זה על הקנין סמך ועל דעת הקנין נתן לו המעות שהיה סבור שהלואה ניקנת בקנין והיא אינה ניקנת בה ומקח טעות היה לפיכך יכול לחזור בו לכתחילה. תדע דאמרינן באיזהו נשך [שם ס"ו:] המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא עד שלא באו לעולם וכו' ורב נחמן [אמר] אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, ולא אמרינן דקאי באבל, ולפי שעל נתינת המעות סמיך שהיה סבור לקנותם בכסף לפי שהוא מחובר לקרקע שכשם שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה [כך מחובר לקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה] כדאמרינן בהמביא גט שיני [גיטין כ"ב.] עציץ של אחד וזרעים של אחר מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים, ולא ידע שאין אדם מקנה דשלב"ל ולפיכך אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, ואינו יכול לומר עדיין תקנה אותם לי בחזקה, כי לא היה התנאי כן מתחילה אלא על נתינת המעות בלבד סמיך וטעה. ותדע דטעות קורא אותה, דקתני לעיל למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הוי מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו וכו'. והיאך היה לנו לומר דקאי באבל, כגון אם מכר לו מלוה בשטר והתנה עמו למסור לו השט"ח ולכתוב לו שטר מכירה עליו כדין מוכר שטר ולאחר נתינת המעות חזר בו ואינו רוצה לקיים הדברים שקיבל עליהם המעות, אי נמי מכר לו מלוה ע"פ והתנה עמו להקנות לו במעמד שלשתן אי נמי אגב קרקע ולאחר נתינת המעות חזר בו ואינו רוצה לקיים תנאו, על זה ראוי לומר דברים ואיכא מעות בהדייהו קאי באבל. ולפי דבריי אילו היה ראובן צריך לישבע שלא פרע לו ההגמון אותה מלוה שאם פרע לו אין לו על שמעון כלום שכבר קיבל כספו. אבל מה שאתה אומר כתוא מכמר וכל אותן הדברים לא שייכי הכא דחייתא דקיטרי סבר וקיבל. ומה שאמרת סתם קנין לכתיבה עומד והרי הוא ככתוב דמי, אפילו היה כתוב וחתום אין אחריות בזה מוטל עליו שאין שום מוכר מקבל אחריות אלא מדבר הבא ממוכר כגון שבא בע"ח של מוכר וטרפה או שהיתה גזולה בידו ובא הנגזל ונטלה מן הלוקח, אבל שטפה נהר או נטלוה מסיק אין המוכר חייב לו כלום, וזה שלא פרע ההגמון דומה לנטלוה מסיק. והיאך היה חייב באחריות, אם קביל אחריות [אי נמי] כגון אם יש עדים ששמעון חייב להגמון ממון ובשביל כך מעכב ההגמון מלוה זו ואי נמי אם כבר פרע ההגמון אותה מלוה לשמעון אז היה שמעון חייב לשלם לו מעותיו הואיל ובשבילו הן מעוכבין, אבל בשביל שההגמון אנס ולא ציית דין אין שמעון חייב לפצותו דסבר וקביל. ומה שאמרת במכתבך השיני דכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין [אינו קדוש] [ב"מ ז'.], לא שייך הכא דאלו היה ההגמון נשמע היה יכול להוציאו בדיינין, וההוא דר' יוחנן [שם] לא אתמר אלא על דבר שהוא בעין כדמוקי בסיפא מי סברת [במסותא מטלטלין עסקינן] במסותא מקרקע עסקינן ואע"פ שהוא בעין אשמעינן ר' יוחנן דהואיל ואינו יכול להוציא אינו קדוש וה"ה דאינו מכור כמו שאמרת, אבל מלוה שאינה בעין אע"פ שיוצאה בדיינין אינה נקנת אלא אגב קרקע אי נמי במעמד שלשתן, ומלוה בשטר בכתיבה ומסירה.
אבל כל רבותיי חולקין עלי פה אחד ואומרין ששמעון שהמעות בידו יכול לחזור ולא ראובן, ויש מהם שמביאין ראייה מההיא דגיטין [ל'.] שהבאת אתה, דקתני ואם בא לחזור אינו חוזר ואמר רב פפא ל"ש אלא בעל הבית בכהן אבל כהן בבעל הבית אם בא לחזור חוזר דתנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו. ואני אומר אינה היא המידה, דהתם לא בתורת מקח נתן המעות מתחילה אלא בתורת הלואה שהלוה לו ע"מ שלא להיפרע ממנו ממקום אחר כי אם מחלקו במעשר אבל המקח אינו נגמר אלא משעת הפרשת המעשר. ותדע דקתני אם מת צריך ליטול רשות מן היורשים ומוקי לה בגמרא [שם] שירשו קרקע, ואם היה המקח נגמר משעה ראשונה אמאי צריך ליטול רשות מן היורשים והלא כבר זכה במעשר משעה ראשונה, אלא ודאי בתורת מלוה הן בידו עד שעת הפרשת המעשר לפיכך אם מת קודם לכן אם יש לו יורשין שירשו קרקע שחייבין לפרוע חוב אביהן יכול ליטול רשות מהם ולומר להם או פרעו לי חובת אביכם מן הקרקע או תנו לי רשות שאגבה מן המעשר הראוי לכם את חובי. אבל לא ירשו קרקע אין יכול ליטול רשות, דהואיל ואין חייב[ים] לפרוע, אם היה מעכבו על פי רשותם נמצא שבלא דמים מעכב מעשר, ואסור ליטול רשות מלוי לעכב מעשר בלא דמים מפני שנראה כמסייע בבית הגרנות, שאפילו בתורת פירעון מלוה היתירו בקושי לעכבו כדפריך התם [בגיטין שם] ואע"ג דלא מטא לידיה כלומר היאך יכול לעכבו אצלו ברשות זה והלא עדיין לא זכה זה באותו מעשר יותר משאר לוים נמצא שלא קיים מצות נתינת ומתרץ אמר רב(א) במכירי כהונה ולוייה שהיה המעשר ראוי להם מתחילה והרי הוא כאלו כבר זכה בו ושמואל אמר במזכה להן וכו'. ולפיכך הכהן יכול להחזיר לו מעותיו ולפרוע את חובו כל זמן שלא זכה זה עדיין במעשר ואין עליו אפילו מי שפרע, לפי שכל זמן שלא הופרש המעשר אין כאן מקח אלא הלואה, דאי לא אמרינן הכי תיקשי לן אמאי לא קאי במי שפרע, אבל בעל הבית אין יכול לחזור בו שהרי לא הלוה לו ע"מ להיפרע ממקום אחר כי אם מן המעשר כאומר לא יהא לך פירעון אלא מזה, לפיכך אם נשתדפו שדותיו של מלוה ואין לו מעשר כלל אינו יכול לגבות חובו מנכסי הכהן כדאמרינן בהשולח [שם מ"א.] העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר (אינו) גובה משאר נכסים ואם אמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסים, דאי לא מתרצית הכי תיקשי לך אמאי אין שניהם יכולין לחזור בהן הא קיימ"ל בהזהב [ב"מ מ"ז:] כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו בלקוחות ושניהם יכולין לחזור. אבל בדרך זו נראין דברי רבותיי מדבריי, שכל מה שדנתי עד עכשיו במלוה ישראל, אבל במלוה גוי אין לדונה בענין הזה, דסתם ממון של ישראל שנפל ליד גוי בלא משכון כתוא מכמר הוא כמו שאמרת, לפיכך אם בא ישראל והציל מיד הגוי בשביל אותו חוב שנתחייב הגוי לישראל חבירו משורת הדין אין לו עליו כלום שיכול לומר לעצמי הצלתי ואפילו אם היו הבעלים מרדפין אחריהם. היכן יש הפרש בין נתייאשו הבעלים לבעלים מרדפין אחריהם, כגון אם הציל אותו חפץ עצמו שגזל הגוי מישראל דכיון דלא נתייאש ממנו הבעל כל היכא דאיתא ברשות בעל איתא, אבל אם לא היציל אותו חפץ עצמו אלא קיבל ממנו תשלומין אף על פי שקיבל על שם ממונו של ישראל חבירו יכול לומר אני הטעתיו לגוי והוצאתי לעצמי ממון הגוי דהיאך זכה הלה באותו ממון שיאמר לו שלי הצלתי. אבל ודאי אסור לעשות כן מפני שגורם הפסד לישראל חבירו וכאילו מאבד ממונו בידים דמכאן ואילך לא יהיה לו פתחון פה על הגוי שיאמר לו כבר שלחתי לך ממונך ביד ישראל חבירו לך ודון עמו, ובכל מקום מצינו שהגורם הפסד לישראל חבירו בידי גוים מעלין עליו כאילו עושה בידים. ומ"מ אם נתן לו הלה רשות מותר לכתחילה, לפיכך לא היה ראובן צריך אלא ליטול רשות משמעון שאם היה שמעון נותן רשות היה מותר להציל לעצמו, נמצא שאותן מעות שנתן ראובן לשמעון [היו] בשביל שנתן לו רשות להציל לעצמו מיד ההגמון ולא בשביל קניית ההלואה, כי מדין תורה לא היה צריך שום הקנאה ממנו כמו שאמרתי, ואהני הקניין שהקנה לו שמעון כדי שלא יחזור בו ולא יעכב בידו מלהציל לעצמו ממון זה מיד ההגמון, לפיכך לפי טענת שמעון אין ראובן יכול להציל מעותיו מידו, שיאמר לו בשביל כך נתתה לי מעותיך שאתן לך רשות לגבות חובי מיד ההגמון והרי נתתי לך רשות בקנין גמור בלא חזרה ואין לך עלי כלום אם תוכל להציל מיד ההגמון [תציל] ואיני מעכב על ידך כאשר התניתי עמך כשקבלתי מעותיך, וצורינו ידריכינו בנתיבתו ויורנו בדרכיו ויעמיד איש על מקומו בשלום. ואחרי היגיעה איגרת זו לידי האיר עיניי צורי והבנתי מתוך תלמוד רבינו שלמה זצוק"ל, כי כל סתם ההלואה שבתלמוד מעות נינהו, ולהכי אין נקנה בקנין דמטבע אין נקנה בחליפין [ב"מ מ"ו.]. והיינו דאמרינן [ב"ב קמ"ח.] והאמר רב נחמן ש"מ שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני, אע"ג דליתא בבריא אפילו בקנין משום דבריא בעי קנין, ומעות אין ניקנין בחליפין, אבל ש"מ דלא בעי קנין דבריו קיימין, אבל הכא קא תבע ראובן כסף ולא מטבע וכסף ניקנה בחליפין דליכא צורתא הילכך אין לאחר קנין כלום ותו לא מידי. והא דאמרינן [ב"ב ע"ו.] דהמוכר שטר חוב דאינו אלא בכתיבה ובמסירה ולא בקנין, משום האי טעמא דמעות הוא ההלואה ואין ניקנית בחליפין.
